לאחר שבפרק הקודם הצבענו על הכשלון הניהולי העצום של הניקס בעידן דולאן, וזאת למרות תנאי פתיחה שאין טובים מהם, בפרק זה נתמקד בדוגמא ההפוכה – מועדון חדש יחסית, שבזכות ניהול מעולה ומינוף של תנאי הפתיחה הטובים שלו, הצליח להפוך לכוח משמעותי בליגה לאורך שנים – מיאמי היט.
פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9
נזכיר שוב את הרקורד – מאז הצטרפה לליגה ב-1989 מיאמי השכילה ליצור 4 קונטנדריות שונות, שנכנסו לרשימה 8 שנים, הגיעו לפיינלז 6 פעמים, ואף זכו ב-3 אליפויות.
אם נשווה את מיאמי למועדונים אחרים מאז 1989 ועד ימינו אנו, אזי מיאמי היא אחת מחמש הקבוצות המובילות בליגה בכל אחת מהקטגוריות הללו! הישג אדיר!!
הנתונים הללו מרשימים עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שהשנים הראשונות של כל מועדון הן קשות עקב הצורך לגייס שחקנים, ליצור מערכת מקצועית מסודרת, ולהתחיל לבנות שיטת משחק ותרבות מקצועית וארגונית מכלום.
ואכן, בשלוש השנים הראשונות שלה בליגה מיאמי מטנקקת קשות, ולאחר מכן מתנדנדת בין לא להגיע לפלייאוף לבין הדחה בסיבוב הראשון.
ואז, בקיץ 1995, מגיע פט ריילי.
השחקנים המובילים במיאמי של 1995, שלא מגיעה לפלייאוף, הם גלן רייס, קווין וויליס, בילי אואנס ובימבו קולס. ריילי כנראה רואה את הדברים אחרת ולא מהסס לשנות:
ראשית, בקיץ 1995 נשלח רייס לשרלוט, יחד עם שני שחקנים נוספים ובחירת סיבוב ראשון, עבור אלונזו מורנינג ושני שחקנים נוספים. 11 עונות ישחק "זו" עבור ההיט, ויהפוך לשחקן משמעותי עבור המועדון על הפרקט ומחוצה לו.
לאחר מכן, בחורף 1996 נשלחים קווין וויליס ובימבו קולס לגולדן סטייט עבור טים הארדוואי וכריס גטלינג. בילי אואנס נשלח לסקרמנטו, עם קווין גמבל, עבור טיירון קורבין ו-וולט וויליאמס. הקבוצה שוב לא מגיעה לפלייאוף וריילי ממשיך לעבוד.
בקיץ 1996 מגיע דן מארלי הוותיק כשחקן חופשי, ובחורף 1997 מגיע ג'מאל משבורן בטרייד מדאלאס עבור שלושה שחקנים.
השיפוץ הכללי הזה, שאורך כשנה וחצי, מביא את מיאמי לפסגת הישגיה עד אז – גמר המזרח. כצפוי, מיאמי ניגפת 4-1 מול שיקגו בדרכה של האחרונה לאליפות מספר 5, אבל הניצחון בחצי הגמר, על הניקס, בשבעה משחקים, בוודאי גורם לריילי סיפוק של ממש.
עם זאת, האשכול שזה עתה נפתח גם מסתיים. ב-4 העונות שלאחר מכן הקבוצה מודחת 3 פעמים בסיבוב הראשון ופעם אחת בסיבוב השני, ב-3/4 מהמקרים מול הניקס….
אם אנחנו עוצרים את הסרט בנקודה הזו, הדברים נראים לא משהו – ריילי אמנם עושה שינוי משמעותי במיאמי, אבל השינוי הזה, על פי רוב, לא מספיק להצלחה ואפילו לא מספיק על מנת לעבור את הקבוצה שעזב – לא נעים. מה עושים?
אפשרות אחת היא להישאר באזור הנוחות הבינוני. הצדקות לכך לא חסרות – "בכל זאת אנחנו מועדון חדש"… וגם "אנחנו לא רוצים לאכזב את האוהדים"… וכמובן "אנחנו רוצים לשמור על הג'וב שלנו", אבל כנראה שריילי, בין אם מכיוון שהוא אישית מרגיש שכבר עשה את שלו ואין לו צורך/רצון לבלות את המשך הקריירה שלו בבינוניות, ובין אם מכיוון שיש לו גיבוי מלא מהבעלים של ההיט, שוב הולך לפירוק והרכבה, ואף עושה את מה שנדיר שמאמן במעמדו יעשה – טנקינג!
את עונת 2003 מסיים פט ריילי, האיש והאגדה, עם 25 ניצחונות ו-57 הפסדים. בלי בושה, בלי התנצלות, בלי לעזוב ולתת לאיזה צעיר לעשות את העבודה השחורה הזו בשבילו כדי למנוע מהעונה הזו, מהכישלון הזה, לדבוק בו ולפגוע בממוצעיו בקריירה. פשוט ככה. "שלום, אני פט ריילי והמאזן שלי העונה הוא 25-57". כמה אנשים מצליחים אתם מכירים שיעשו דבר כזה? ולא בגלל שהם חייבים להיאחז בכיסא בשביל המשכורת בסוף החודש? אני לא מכיר הרבה כאלה. ואני מזכיר לכם שמדובר באדם שפרסם ספרים על הצלחה וניהול. הוא לא חשב מה יקרה למכירות של הספר?
אני לא יודע מה ריילי חשב, אבל אם אני חייב להמר – הוא שם על זה XXX… האיש שלא נרתע מהסלטיקס של בירד, מדטרויט של הבד בויז, ומשיקגו של ג'ורדן, לא נותן לשום עונת טנקינג להבהיל אותו. וטוב הוא עושה.
ריילי משלים את עונת הטנקינג, במה שאמור להיות אקורד הסיום של הקריירה שלו… ומעביר את המושכות לסטן ואן גנדי.
בדראפט 2003 (שוב תודה אבי) ריילי מקבל "רק" את הבחירה החמישית, כך שלברון כבר לא על הלוח, אבל אחרי שדטרויט מצליחים לבחור את דארקו מיליצ'יץ'… ודנבר את כרמלו… וטורונטו את בוש… משכיל ריילי לבחור את דוויין וויד בבחירה ה-5. גם מחוץ לדראפט ריילי והצוות מזהים נכונה את מי שמתאים להם, ויודוניס האסלם מצטרף לקבוצה.
כבר ב-2004 הקבוצה קופצת למעלה, בהנהגת אדי ג'ונס הוותיק, ולאמאר אודום ודי-וויד הצעירים, ומודחת רק בסיבוב השני של הפלייאוף נגד אינדי של רג'י. לתת לדי-וויד הצעיר עוד זמן להתפתח? להתאזר בסבלנות? לא אצל ריילי שלוקח סיכון על שחקן מבוגר שאינו מקפיד על אורח חיים ספורטיבי – שאקיל אוניל בן ה-33 מגיע בטרייד מהלייקרס עבור קארון באטלר, בריאן גרנט, אודום, ושתי בחירות דראפט.
ב-2005 די-וויד, שאקיל ואדי ג'ונס מובילים את מיאמי עד גמר המזרח, והקבוצה פותחת אשכול חדש, כשהיא מפסידה שם רק לאלופה היוצאת מדטרויט.
ושוב ריילי ממשיך לעבוד – בקיץ מתקיים מגה-טרייד בין 5 קבוצות, במסגרתו מצרפת מיאמי את ג'ייסון וויליאמס האגדי (דווקא מממפיס) ואנטואן ווקר (מהסלטיקס) עבור אדי ג'ונס הוותיק, ראסול באטלר ז"ל, ומספר בחירות. גארי פייטון, האיש והאגדה, בן 37, ועדיין עם דיפנסיב בוקס פלוס/מינוס חיובי… מצטרף.
עונת 2006 מתחילה במאזן חצוי וריילי מחליט להיפרד מואן גנדי. ההחלטה עצמה סבירה, אבל שוב ריילי לא חושש מנטילת סיכונים ולוקח על עצמו, שוב, את תפקיד המאמן. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הארכת האשכול, העפלה לפיינלז ואליפות ראשונה להיט.
ועם זאת, ב-2007 האשכול דווקא מסתיים כשהקבוצה מודחת בסיבוב הראשון. ריילי משנה כיוון ונפרד מאנטואן ווקר בקיץ 2007. עונת 2008 מקצינה עוד יותר כשריילי מטריד את שאקיל לפיניקס עבור שון מאריון, מטנקק קשות, ומסיים את העונה עם מאזן "מופלא עוד יותר" של 15-67… ושוב – ריילי מסיים את הטנקינג בעצמו, ורק אז מפנה את הדרך לעוזר המאמן שלו, אריק ספולסטרה. לא יאמן הבן אדם הזה.
בקיץ 2008 מריו צ'אלמרס מגיע בטרייד ממיניסוטה, ג'יימס ג'ונס ושון לווינגסטון מצטרפים כשחקנים חופשיים. הקבוצה משתפרת לאיטה אבל עיקר העבודה נעשית מאחורי הקלעים – ב-10 ביולי 2010 לברון ג'יימס מחליט לקחת את הכישרון שלו למיאמי, וכריס בוש מצטרף אליו, כשדי-וויד כבר שם כמובן.
מעניין לציין שהן לברון והן בוש מגיעים בטריידים עבור מספר בחירות עתידיות וטרייד אקספשנז, כך שהקבוצה לא נאלצת לוותר על נכסים ממשיים בהווה על מנת להחתים אותם, וכך, בין רגע, נוצרת לה קונטנדרית של ארבע עונות, בכולן היא מגיעה לפיינלז, ואף זוכה בשתי אליפויות.
גם אם לא נאהב את מה שקרה בליגה כתוצאה מההחלטה המפורסמת הזו, וגם אם לא נאהב את לברון… אי אפשר שלא להחמיא לריילי שהצליח להביא לכך שהסעודה הזו בושלה במטבח שלו ולא במקום אחר.
בקיץ 2014 לברון מחליט לקחת את הכישרון שלו חזרה לקליבלנד, וב-2015 מיאמי לא מגיעה לפלייאוף. כריס בוש מחליט להישאר, אבל הקריירה שלו מסתיימת באופן מפתיע ומוקדם מהצפוי על רקע רפואי, וחילוקי דעות פיננסיים עם די-וויד פצוע הברכיים הופכים את מיאמי לקבוצת מרכז טבלה שנעה בין לא לעשות פלייאוף לבין סיבוב ראשון/שני, בעיקר בהנהגתו של הדרקון הסלובני גוראן דראגיץ'. עם זאת, הקבוצה ממשיכה להיות תחרותית כל הזמן, כשהיא נשענת על הניסיון הרב שצברו חלקי המערכת השונים, ובראשם ריילי וספו.
בתקופה זו אפשר לראות שריילי יודע לעשות דברים יפים גם בקבוצה בינונית ועם בחירות של שולי הדראפט – בקיץ 2017 בבחירה ה-14 מיאמי בוחרת ביג בעל שם מוזר – באם אדאבאיו. (הניקס), זוכרים אותם? בחרו בבחירה ה-8 את פרנק נקטילינה, #רק_אומר. בקיץ 2018 מיאמי מחתימה את דאנקן רובינסון, אנדראפטד, על חוזה דו-צדדי עם הג'י-ליג. בקיץ 2019, בבחירה ה-13, מיאמי בוחרת צלף נוסף, טיילר הירו. ושוב אם נבדוק את (הניקס) נגלה שבחרו, בבחירה ה-3, שחקן שלדעתי, לפחות בינתיים, נופל מהירו, והוא אר.ג'יי בארט. גם אם נסתכל על קבוצות אחרות נגלה שמבין תריסר הברנשים שנבחרו לפני הירו, רק שניים וחצי נחשבים, לדעתי לפחות, לבחירות טובות לא פחות ממנו – מוראנט, כמובן, לדעתי גם קמרון ג'ונסון המופלא, והחצי הוא זאיון, שאם וכאשר ישחק בצורה מסודרת צפוי להיות שחקן טוב יותר מהירו, אבל נחיה ונראה.
כל זה חברים, כדי לומר לכם שריילי גם יודע לבחור בדראפט, ומחוצה לו, שחקנים שאחרים אולי מפספסים, וגם כאלה שמתאימים לתרבות הארגונית של הקבוצה. האם זה תמיד מצליח? כמובן שלא, וברור שגם לריילי היו כישלונות – נודה וקצת נבוש שהבחירה מספר 2 ב-2008, אחרי ה15-67 המפורסם, הפכה למייקל ביסלי… אבל התמונה הכללית בהחלט מרשימה.
בקיץ 2019 ריילי שוב עושה קסמים ומנחית כוכב נוסף במיאמי. ג'ימי באטלר, שמחפש את עצמו בליגה, ועבר בעקבות תיבודו משיקגו למיניסוטה, ומשם לפילי, מחליט לא להישאר בפילי, (אי אפשר להאשים את בן סימונס וברט בראון בכל דבר רע שקורה בעולם, או בפילי, אבל בזה יתכן שהם אכן אשמים), והוא בוחר במיאמי כתחנה הבאה בקריירה שלו. צעד שאינו נטול סיכון עבור הקבוצה, בכל זאת באטלר לא ידוע ביחסי האנוש המצוינים שלו, אבל נראה שריילי יודע מה הוא עושה.
באטלר מגיע בסיין אנד טרייד, אבל שוב, בדומה לעסקאות בקיץ 2010, ריילי מצליח לעשות זאת מבלי לוותר על נכסים משמעותיים – מיאמי מוותרת על בחירת סיבוב ראשון (חבל אבל סביר), על ג'וש ריצ'ארדסון (לא נורא), על חסן ווייטסייד (בונוס בלתי צפוי!), ומקבלת את מיירס לנארד וקצת כסף. בחורף 2020, רגע לפני הקורונה, קראודר ואיגי הקשיש מצטרפים עבור דיון וויטרס, ג'סטיס ווינסלו, והחוזה של ג'יימס ג'ונסון.
הקבוצה הזו, חדשה ככל שתהיה, מצליחה לפרוח בבועה, גוברת על יאניס ומילוואקי בסיבוב השני, מעפילה לגמר המזרח, פותחת אשכול חדש, גוברת על בוסטון של טייטום ובראון, ומפסידה רק בפיינלז ללייקרס של קארוסו (וגם לברון ודייויס).
מה אפשר ללמוד מהסיפור של מיאמי?
שילוב מוצלח בין מיקום אטרקטיבי לבין ניהול משובח
מעניין לציין שמבין החמישייה הראשונה בדראפט המצוין של 2003 דווקא די-וייד היה השחקן הראשון לזכות באליפות, וגם היה השחקן היחיד לבלות את עיקר הקריירה שלו במועדון שבחר בו. האם זה מקרי? לדעתי לא. מדוע? מאחר וריילי פשוט הפך את מיאמי ללייקרס של המזרח:
א. הוסיף את שאקיל אוניל לגארד האקספלוסיבי (קובי/וייד) שלו וזכה באליפות.
ב. הצליח למשוך את הכוכב הגדול בליגה (קארים/לברון) לעזוב את המועדון שבחר בו, על מנת לשחק אצלו.
מדוע הביג-3 הגיעו דווקא ללייקרס… אה, סליחה, למיאמי… ולא למקום אחר? לדעתי משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שמיאמי היא שוק אטרקטיבי יותר מטורונטו הקפואה או מקליבלנד האפרורית. והשנייה היא… פט ריילי, ואיכות הניהול של ההיט, שהבדילה אותם משווקים אטרקטיביים אחרים דוגמת… (הניקס).
אפשר לטעון שעזיבתו של לברון היא כישלון של ריילי ושל ההיט, אבל אני נוטה לייחס אותה לטבעו של האיש, ולאופן בו הוא מנהל את הקריירה שלו. לא נראה לי שיש משהו שמיאמי יכלה לעשות על מנת להשאיר את לברון בקבוצה, כך שקשה לי לזקוף זאת לחובתם של ריילי, ספו או כל גורם אחר בהיט.
חשיבותה של מנהיגות
הרקורד של ריילי משופע בדוגמאות, שונות ומגוונות, למנהיגות ולהשפעתה על אופי המועדון והצלחתו, וביניהן:
טריידים נועזים – ריילי הטריד בעוז מיד כשהצטרף למיאמי, ולאחר מכן מ-2003 ואילך כדי לבנות סביב די-ווייד את הקונטנדרית של 2005-2006. גם אם נטען שהטריידים סביב הסופרטים של 2010 היו נו-בריינר, חשוב לזכור שבדיעבד אנחנו יודעים שכל הסיפור שם עבד, אבל אני מניח שהיו חששות בצד של מיאמי – מהשילוב הראשוני הזה בין שלושה כוכבים, מהאגו של לברון (נזכיר שהיו חיכוכים בין לברון לספו), ועוד. כך גם בנוגע להימור על באטלר.
נכונות להפסיד – לשם השוואה, תסתכלו לרגע על פיל ג'קסון – מרגע שהתחיל לנצח, בתפקידו כמאמן הבולס, לא ממש נטל חלק בשקיעה של קבוצה. שתי עונות החופשה של מייקל עברו בשלום, ואחרי פרישתו השניה של מייקל גם פיל עזב את שיקגו. ללייקרס הצטרף כשהיו להם שני סופרסטארים, וגם בתקופת הביניים הלא מאד מלהיבה שבין עידן שאקובי לעידן פאוקובי, ג'קסון ידע בכל קיץ שקובי יחכה לו שם עם פתיחת מחנה האימונים. כמו כן, גם אם אין לי הוכחות לכך שפופ וביופורד הטרידו את קוואי עבור דרוזן, במקום לקבל חבילת נכסים עתידיים נאים מהלייקרס למשל, בגלל שלא רצו להפסיד, אני נוטה להאמין שלשיקול הזה היה מקום בהחלטה של הספרס.
זה טבעי. אנשים לא אוהבים להפסיד. ואנשים מצליחים מאד לא אוהבים להפסיד. זה פוגע ברקורד האישי והקבוצתי שלהם, וזה יכול להשפיע לא רק על הסיכויים שלהם להחזיק בתפקיד, או למצוא את התפקיד הבא, אלא גם על מקומם ב"ספרי ההיסטוריה". פט ריילי לא נתן לשיקול הזה להפריע לו, וטינקק, פעמיים, בלי לספור אף אחד ממטר!!!
אחריות – ריילי לא נותן לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת, טנקינג במקרה הזה, עבורו – ריילי עשה את הטנקינג בעצמו, פעמיים, ורק לאחר מכן העביר את השרביט למאמן הבא. זו מנהיגות.
אומץ וקשיחות – ריילי, והמועדון בעקבותיו, לא פוחד מאף אחד, ומתנהל עם כוכבים באופן מקצועי וישיר. ריילי לא חושש מהכוכבים, מאופיים, ומהצורך לשלב אותם בקבוצה. ריילי מצליח לנהל כוכבים רבים – במיאמי את ווייד, ולפני כן גם את קארים, מג'יק, וורת'י ויואינג. יתרה מזו, ריילי מצליח לנהל כוכבים שנחשבים לבעלי אגו גדול ויחסי אנוש בלתי מושלמים (שאקיל, לברון ובאטלר, בין השאר). גם כשהיו חיכוכים בין לברון לספו, ריילי סרב "להצעתו האדיבה" של לברון לשוב לקווים, ונתן גיבוי למאמן הצעיר על חשבון ריצוי הכוכב הגדול שלו. מי היה המנהל האחרון שבאמת ניהל את לברון, ולא ההפך? נדמה לי שריילי.
חשיבות הבעלים
קרוב לוודאי שמיאמי לא הייתה מצליחה כל כך תחת ריילי אלמלא בעלי הקבוצה היו מאפשרים זאת. לא יודע אם זה מיקי אריסון, רענן כץ, (אולי בכלל מאיר פניג'ל? 😉), אבל נראה שהם נתנו לריילי את הסמכות, את האשראי ואת הזמן לעבוד, ולא שינו את עמדתם זו גם בתקופות קשות, עת הופתעו הרוחצים במיאמי ביץ' למראה הטנקים הדוהרים בחולות במורד הטבלה. בעלי המאה רגילים להיות בעלי הדעה, ובמקרה הזה, כך נראה, הם הצליחו להתגבר על ההרגל הנ"ל, ולתת למקצוען אמיתי לעבוד. הם כן, דולאן לא, והתוצאות בהתאם.
כל הכבוד להיט!!!
בפרק הבא נתחיל לסקור את אימפריות הכוכב הבודד – קבוצות שהקונטנדריות שלהן התבססה בעיקרה על נוכחותו של כוכב אחד, אך לא הצליחו יותר מדי לפני ואחרי תקופתו בקבוצה.
מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק
אדיר מאנו. כל הסדרת פוסטים הזו מעולה. אין ספק שריילי הכניס ניהולית וארגונית בהיט תרבות מנצחת מכל הסיבות שפרטת. הפך אותו ליעד אטרקטיבי מאוד מבחינת כדורסל לכוכבים בנוסף לאיכות החיים שם מחוץ למגרש.
מרשים מאוד גם לראות את הגיבוי שנותן לספולסטרה שמתחיל עונה 15 כמאמן ראשי אבל בעצם צומח במועדון בערך במקביל לריילי כאשר עשור היה עוזר מאמן עד שקיבל את המפתחות . אני הייתי בטוח שברגע שלברון ובוש הצטרפו לוויד הוא יהיה עוד בובה על חוט אבל הראה גם אתם וגם בתקופה שמאז שהוא הרבה יותר מזה והפך לאחד המאמנים הטובים בליגה.
מסכים לגמרי, תודה רבה אסף, ספולסטרה אדיר.
אחלה סדרה מאנו,
הניגוד העיקרי בין ההיט לניקס הוא שהאימפריות של ההיט קצרות ימים כי הקבוצה קצרת ימים. בכל מובן אחר הקבוצה הזו היא סיפור הצלחה.
נכנסה לליגה בעונת 88-89 ומאז הפלייאוף הראשון שלה ב92 היא לא הפסידה פלייאוף ליותר מ-2 עונות רצופות. בלי שום טאנקינג עמוק ו"תהליך".
לקחה 3 אליפויות וביקרה 6 פעמים בגמר. ממש מרשים בעיני.
מסכים לגמרי, וכל עוד ריילי וספו שם אני חושב שימשיכו להצליח מעל למצופה, תודה רבה ג'ונתן
אני אוהב את התיוג " לוס אנג'לס של המזרח" זה בהחלט הולם.
לפט ריילי מגיע כל הקרדיט על איך שמיאמי נראית אבל אתה עושה כאן אוברגלוריפיקציה שלו.
ברגע שהכליות של מורנינג התחילו לעשות את שלהן אז ההיט היו בדרך למטה. זה לא שהיה כאן טנקינג למופת – פשוט הוא לא היה שם אז ריילי החליט שדי נגמר לו. ברגע שהוא רק ראה ששוב הענינים משתפרים עם בחירה מוצלחת בוויד הוא הטיס את ון גנדי סתם כי בא לו ואז שוב כשזה דעך זז הצידה (שוב לא היה כאן טנקינג מרשים – רק פציעות שגרמו לו לרצות לעזוב). אתה מצייר את זה כאילו הוא השלים איזה תהליך כשבפועל הוא עושה מה שנוח לו מתי שבא לו (ובצדק כי הוא עושה אחלה עבודה…)
מסכים.
מעולם לא קיבל מישהו כל כך הרבה מחמאות לא מוצדקות על טנקינג.
אם כבר – מאוד לא אהבתי את הסילוק של ון גאנדי ברגע שראה שיש לו סיכוי לקבוצה מנצחת.
גם על לא טנקינג…
ראה ב-4.2 – הקבוצה ניצחה תחת ואן גנדי משך שנתיים, אי אפשר להגדיר את זה כמו שכתבתם, להיפך, הוא לקח קבוצה במצב שיש לו בעיקר מה להפסיד אם לא יצליח כמו קודמו. בנוגע לטנקינג – כנ"ל, התכוונתי לנכונות להפסיד ושזה ירשם לו ברקורד.
אני אגיד את זה ככה מיקי – אם ריילי היה יודע שהעונה עם וויד תסתיים ב-15 ניצחונות הוא לא היה מתחיל שם את העונה.
לגבי העונה של ה-25 ניצחונות אני רק אזכיר שלא היה ברור שזו ייעדר עד מאוחר לקראת מחנה האימונים – אתה לא יכול לחתוך בשלב כזה.
תודה עידו, הפרשנות שאתה מציע היא אפשרית אבל אני לא חושב שהיא בהלימה לעובדות:
א. אלונזו לא שיחק ב-2003, אבל הקריסה הזו הייתה דווקא הזדמנות טובה עבור ריילי לפרוש באמצע העונה, שהרי "בינכה הלכה העונה", ולהימנע מצבירת ההפסדים הללו ברקורד שלו. הוא לא עשה זאת, להיפך, הוא משך עד סוף העונה ורק אז עזב.
ב. 2004 הסתיימה בסיבוב השני, ו-2005 בגמר המזרח והן היו תחת ואן גנדי. טווח זמן של שנתיים לא עונה, לדעתי, להגדרה של "ברגע שהוא ראה שהדברים משתפרים אחרי הבחירה של די-וויד" – הקבוצה בהחלט הצליחה, עד שפתאום "נתקעה" בתחילת 2006 עם מאזן חצוי.
ג. לקחת קבוצה שנתקעה אחרי גמר המזרח זה צעד עתיר סיכון למאמן – הוא צריך להביא את הקבוצה מטוב מאד למצוין, כל תוצאה אחרת תיתפס ככשלון. זה לא צעד שמישהו עושה "כי בא לו".
ד. "ואז שוב כשזה דעך הוא זז הצידה" – הוא לא. הוא משך את עונת 15-67 של 2008 עד סופה. למה? למה לא למנות את ספו כבר במהלך העונה? ספו היה מסרב? עוזר מאמן אחר היה מסרב? כמובן שלא, כל מאמן צעיר היה קופץ על המציאה הזו. לא הייתה שום סיבה שריילי ישאר על הקווים בעונה הזו, והייתה סיבה מצוינת, הרקורד שלו, שיעזוב, ועדיין הוא לא עשה זאת.
.
בנוגע לטנקינג – אני מבין למה אתה מתכוון, לא התכוונתי לתהליך הינקי כזה, אבל כן לזה שהוא "לא מתבייש להפסיד כשצריך" ושזה ירשם ברקורד שלו. חוץ מקר, בעונת 2020 של הלוחמים, שלא הייתה, ולא הייתה אמורה להיות, העונה האחרונה שלו על הקווים, אני לא זוכר מאמן מצליח עושה את זה. אולי פופ העונה יצטרף, באיחור ניכר, אם יורשה לי, לרשימה הזו.
מאמנים כמעט אף פעם לא מתפטרים באמצע העונה בטח לא מאמן כמוהו שלא יסכים להיראות כנוטש את השחקנים שלו במיוחד הוטרנים. עובדתית פעמיים אחרי עונות מופסדות הוא הבין שנגמר הסוס וחתך.
תראה זה לא עדויות שלי אלא של השחקנים שאמרו שזה היה רק ענין של זמן עד שריילי יעיף את ון גנדי. שם כל הזמן התווכחו וראו שריילי מחכה לרגע הנכון.
מסכים אגב שזה בהחלט היה סיכון להעיף ככה את ון גנדי – אבל ריילי הוא לא בדיוק אחד שנרתע מסיכונים.
אגב אני מאמין שגם ספו היה על רצועה מאד קצרה בעונה השניה של לברון.
בפועל את הבניה של מיאמי של לברון עשו לברון ווייד ובוש יחד ריילי עשה את העבודה המקדימה כדי שיהיה מקום מתחת לתקרה באותה שנה וקרדיט עצום להאסלם שוויתר על הרבה מאד כסף כדי להישאר (לכל מי שעדיין מתלונן על זה שהוא מקבל חוזה חינם שנתי…)
אבל למה דווקא במיאמי? למה לא בניקס? בנטס? בקליפרס? או בכל במקום אחר? כי מיאמי זה מקום אטרקטיבי, וכי במיאמי יש גם ניהול מוצלח, שאיפשר לזה לקרות ולהתממש בהצלחה.
כי הניקס לא הסכימו (לא דיברנו על זה לפני יומיים?) ומיאמי כן.
אויש אני אידיוט – דיברת על השלישיה…
הדבר הניהולי היחיד הרלבנטי היה שזה הסתדר מבחינה פיננסית שם (כי ריילי כבר הבין לאן נושבת הרוח ודאג לפנות מקום – למרות שזה עדיין הצריך הרבה פשרות מצד כל נוגעים בדבר).
א. הסתדר מבחינה פיננסית זה לא מעט מבחינה ניהולית – מישהו היה צריך לדאוג שזה יוכל להסתדר, למישהו הזה קוראים פט ריילי ולא מישהו אחר.
ב. אני לא יכול להוכיח, אבל לדעתי זה לא רק עניין של כסף, והשלישיה הזו הייתה צריכה מישהו שינהל את הצד המקצועי של העסק בהצלחה – את הסגל ועל הקווים – והעובדה שריילי שם בוודאי לא פגעה בתחושה של השלישיה הזו שבסוף כל הסיפור הזה הם יזכו באליפות (לא אחת… לא שתיים וכו')
מישהו אמר אחרת? ריילי עשה עבודה נהדרת בלנקות את השולחן לקראת הקיץ הזה.
אם אתה חושב שקבוצה אחרת הייתה יכול להביא את כל השלושה באותו קיץ אז אתה כנראה לא מבין איך תקרת השכר עובדת (ואני יודע שאתה כן…) זה לא היה יכול לקרות במקום אחר.
ראה 5.1.1.1.1 – מישהו היה צריך לדאוג לכך שיוכל להביא את כל השלשה באותו קיץ. זה לא "משמיים". וגם כשיש מקום מתחת לתקרה זה לא אומר שאנשים יבואו – הניקס, עם עשרות המיליונים שהיו להם מתחת לתקרה העונה הביאו את ברונסון… יחי ההבדל הקטן.
נו, בכל התגובות כבר ציינתי את זה. אבל בלי הויתורים מצידם זה לא היה קורה.
לסיכום לדעתי הגדולה של ריילי היא דווקא בזה שהוא לא מאמין בהריסה לצורך בניה. הוא תמיד ידע להשתמש בתדמית של המועדון שיצר ושל העיר עצמה כדי למשוך שחקנים חופשיים. לא זכור לי מקרה שבו הוא פירק את הקבוצה אלא דווקא שמר על מה שיש גם כשלא הלך. ממעט מאד לעשות טריידים אבל לא מפחד לעשותם כשצריך (ראה עסקת ווקר). מבחינתי זה המודל הרצוי כזה שמוכיח שאין צורך בטנקינג (אוקיי קל לעשות כשאתה לוס אנגל'ס של המזרח אבל עדיין) ומאמין בחשיבות של המשכיות.
השאלה באמת איך אנחנו מסתכלים על העונות של הפציעות – מבחינתך זה כורח מציאות, ואתה כנראה צודק, אבל הוא בהחלט לא נרתע מלהתרסק כשזה קורה לו ולאסוף את בחירות הדראפט המתחייבות מכך. גם קר עשה זאת ב-2020, להבדיל מפופ שלא עשה את זה עם קוואי הפצוע ב-2018, וגם לא בחמש השנים העוקבות… בוא נגיד ככה, גם אם לא הריסה, הוא בהחלט נכון לצעד תימני – אחד אחורה ושניים קדימה, וזה לדעתי מאד נכון. גם בטריידים – הוא נפרד מווקר ושלח את שאקיל לפיניקס, בעוד אנחנו השארנו את למרקוס אצלנו עד שערכו ירד לכמעט אפס ולא קיבלנו כלום בתמורה. הוא הרבה פחות rigid מפופ (לא שזה קשה במיוחד, אבל בכל זאת)
מה זה לא נרתע מהלתרסק? למה ווייד שיחק עוד אחרי האולסטאר באותה עונה כשהוא היה אחרי עונת פציעה ופצוע לאורך מרביתה?
זה חלק מהתרבות שהוא מנסה להנחיל – להילחם עד הסוף (טוב כמעט הוא בסוף השבית אותו…)
מסכים שהוא יודע לעשות טריידים כשצריך (ואפילו ציינתי את זה) אבל הוא עושה את זה תמורת שחקנים שיתרמו וישאירו את הקבוצה תחרותית (מריון וריקי דיוויס) לפחות על הנייר. כלומר הוא לא עושה טרייד של כישרון תמורת כלום שיהפוך למקום מתחת לתקרה.
[…] הבא נשלים את ההשוואה בין שתי המזרחיות בסקירה של […]
אגב אם אתה באמת מחפש מאמן גדול שלא אכפת לו להפסיד אז יש לך אחד בבית…
זה נכון אך ורק לגבי העונה הקרובה, ולא לפני זה, לצערי הרב. הפסדנו חמש שנים ב"פריילוף"
אני אחדד. לא אכפת לו להפסיד – כל עוד מנסים לנצח.
מאנו, פוסט מדהים שנותן פרספקטיבה על קבוצות שונות, ולא רק מיאמי והניקס. אחת מסידרות המאמרים הטובות ביותר באתר, אם לא הטובה ביותר
אני לא מבין את ההערכה הרבה שאתה רוחש למי ש"מוכן לאמן קבוצה מפסידה".
זה לא ג'וב כל כך גרוע לאמן קבוצת NBA, ואתה לא כל כך מהר מוותר עליו, בטח כשאתה אדם תחרותי מאוד.
נשאל זאת כך: כמה מאמנים פינו את מקומם מיוזמתם בליגה הזו?? לא הרבה
בנוגע למאמנים באופן כללי – אתה צודק, אבל אני מתייחס לריילי כמאמן מצליח ברמות היסטוריות, ואלה בדרך כלל פורשים מתי שהם מוצאים לנכון – ג'קסון, אורבך, ועד לעונה הקרובה גם פופ – לא נשארו לעונות שקיעה. ריילי כן, גם סלואן.
איך אמר מיקי בסנאצ':
You stay here till the job is done!
.
בגלל שהאיש גם מעורב בהנהלת המועדון, יש ערך בהסללת העיקרון שלא עוזבים באמצע עונה, אפילו אם אתה רואה שלא תצליח לעמוד ביעדים שלך
סדרה מעולה
הצלחת לזקק את ההבדל בין המועדונים בערים המובילות במזרח.
היה לי פעם מנכל שהיה גם היזם והבעלים דלא הפסיק לדחוף את האף שלו בכל דבר. כולל דברים שהוא לא מבין בהם.
זוועה זה היה. אי אפשר היה לעבוד.
וגם היה יורד על כולם כמה הם גרועים
וכל יום אסיפת חברה של שעתיים שתמיד מגיעה לשעה וחצי סיפורים על מה הוא עשה בצבא.
שכנעתי את הדירקטוריון להחליף אותו.
ואז עזבתי
🤭
בס"ד
תודה רבה.
סדרת כתבות. רשימה ואיכותית.
כל הכבוד לך, באמת. אחלה ניתוח.
ריילי עושה עבודה מצויינת, בהנחלת תרבות מנצחת, המשכיות (ספו, האסלם) היכולת לגרום לכוכבים להגיע וגם ליצור מצב שהוא יכול לשלם להם. וגם בהחתמות, בטריידים כשצריך, כשהוא נשאר תחרותי כל עוד הם בריאים. ולזכותו שהוא עושה מה שבא לו כשזה לטובת הקבוצה.
רק חבל שוייד לא נשאר לפרוש שם, יכל לשבת עם האסלם ולצפות במשחקים "קורט סייד"
תודה רבה גולן, נקודה מעניינת, בנוגע לוייד, לא רק שלא נשאר שם אלא גם קיבל תפקיד ביוטה. מעניין מה קרה שם.
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15 […]
[…] פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16 […]
[…] אימפריות קצרות ימים – סיאטל, פורטלנד, פיניקס עד בארקלי, פיניקס – נאש ובוקר, הניקס, מיאמי […]
[…] שלא להתעלות עליו (נשמע לכם מופרך? פט ריילי עשה את זה פעמיים, אז יש […]